<h1>ספר החינוך מצוה שנ"ו</h1>
<h2>דף נג:</h2>
שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן כגון שנחזיר השלמים אשם או האשם שנחזירהו חטאת, בזה והדומה לו יש בו לאו, ועל דבר זה נאמר בכאן בבכור [ויקרא כ"ז] לא יקדיש איש אותו, כלומר שלא יעשה הבכור לא עולה ולא שלמים ולא קרבן אחר, ובאה הקבלה דלאו דוקא בבכור הקפיד הכתוב דהוא הדין לכל הקדש מזבח, שכן אמרו בסיפרי, אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה, תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו, ירמוז בכל בהמה קדושה בין בקדושה לקדשי מזבח או אפילו לבדק הבית שאין משנין אותה מקדושתה, ועל הכל נאמר לא יקדיש איש אותו אבל יונח כמות שהוא. משרשי המצוה מה שכתבתי במצות עשה ב' בתמורה כי כל זה למוראת הקדש. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שאם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק מזבח וכן כל כיוצא בזה. ועוד אמרו [תמורה כ"ה ע"א] גם כן שאין מערימין על בהמת ההקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת אלא הרי הוא בקדושת אמו, שוולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים מה שאין כן בבכור, שהבכור ביציאתו הוא מתקדש דבפטר רחם תלה הכתוב ולפיכך איפשר להערים על הבכור קודם שנולד להקדישו קדושה אחרת, ועל זה נאמר [שם] אשר יבוכר ליי וגו' לא יקדיש איש אותו, משיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן, ולפיכך מי שאמר אם תלד זכר המבכרת הרי הוא עולה יקרב אותו לעולה, אבל אינו יכול לעשותו זבחי שלמים לפי שאינו יכול להפקיעו מקדושתו דקדושת השלמים למטה היא מן הבכור, שהבכור נאכל לכהנים לבד והשלמים לכל אדם. ויתר פרטיה בפרק חמישי מתמורה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה שאין מקדישין מי שעבר והקדיש בהמה להקדש אחד אינו יכול לשנותה להקדש אחר. ועובר על זה ושנה אותו מקדושה לקדושה כגון שהקדישו לשלמים ואחר כך אמר שתהא קדושה לעולה או לקרבן אחר עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.
